<h1>שו"ת הרשב"ש סימן פ"ט</h1>
<h2>דף ט.</h2>
אמר שלמה בן הרב רבי שמעון נ"ן בן החכם רבי צמח זלה"ה. בני אלו המשומדים הנקראים אנוסים הערלים כשבאים לחזור בתשובה צריך לברר דינם בענין תשובתם ומילתם וטבילתם. ואומר שדינם הוא כישראל לכל דבריהם, דהלכה רווחת היא בישראל, דישראל משומד אע"פ שחטא ישראל [הוא] כדאיתא בבכורות בפרק עד כמה [ל' ע"ב] ובסנהדרין בפרק נגמר הדין [מ"ד ע"א], וקדושיו קדושין, ובניו כמוהו אם נולד ממשומדת, כדאיתא בפרק האומר בקדושין [ס"ח ע"ב] וביבמות בפ"ק [י"ז ע"א] ובפ"ב [כ"ג ע"א] ובפרק החולץ [מ"ז ע"ב], ולא תימא דוקא ישראל משומד, אלא אפילו גר שחזר לסורו כדאיתא בפרק החולץ [שם], ואפילו עד כמה דורות עד סוף העולם ישראל חשבינן ליה. ולא תימא במשומד הבא על המשומדת, אלא אפילו גוי הבא על בת ישראל או משומדת, זרע זרעה (על) [עד] סוף כל הדורות ישראל הוא, דרחמנא אפקריה לזרעיה דגוי במעיה דישראלית כדאיתא ביבמות [כ"ג ע"א] ובקדושין [ע"א ע"ב] ובדוכתי טובא.
וראיה לדבר דאפילו בתר כמה דרי ישראל מתקרי, מדאמר (רב אסי אמר) רב יהודה [אמר רב אסי] בסוף פרק קמא דיבמות [ט"ז ע"ב] גוי שקדש בזמן הזה חוששין לקדושיו שמא מעשרת השבטים הוא, כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי בנאתא דההוא דרא אצטרויי אצטרו. כלומר (נקבע) [נבקע] רחמן ולא נתעברו. איכא דאמרי כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים שנאמר [הושע ה'] בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. משמע דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא בנה של ישראלית אפילו הבא מגוי אפילו מכמה דרי ישראל הוא וישראל מתקרי דאסא דקאי ביני חלפי אסא הוא ואסא מתקרי כדאיתא בסנהדרין [מ"ד ע"א]. ואי לאו דבנאתא דההוא דרא אצטרויי אצטרו אי נמי שגזרו עליהם, הוה חיישינן לקדושין דגוי בזמן הזה שמא מעשרת השבטים הוא. ואין לטעות ולומר שמה שגזרו עליהם, שהיא כוללת לכל גוי הבא על בת ישראל דהוי גוי, דהא בכוליה סוגיין דתלמודא דישראל משומד דיניה כישראל. והכי פסקי כלהו רבוותא נ"ן, אלמא דלא הויא ההיא גזרה אלא לבני בנאתא דההוא דרא בלחוד. והרשב"א ז"ל כתב בחדושיו בפ"ב דיבמות [כ"ב ע"א], והא דאמר שמואל לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים, לאו למימרא דישראל שנעשה גוי גמור ועובד עבודה זרה שאין חוששין לקדושיו, אלא אותם הוא שעשאום גוים גמורים מתחלתן והפקיעו קדושיהם. הילכך אלו בני המשומדים, כל שאמם מישראל אפילו מכמה דארי, ואפילו גוי הבא על המשומדת, זרע הבן ההוא עד סוף כל הדורות, ישראל הוא, דאי לאו דבנאתא דההוא דרא אצטרויי אצטרו, אי נמי גזרו עליהם להיות גוים גמורים גוי שקדש בזמן הזה אפילו לאחר כמה דרי חוששין לקדושיו. אלמא לית להו [ל]בני אלו המשומדים דינא דגרים. והגע עצמך בן המשומדת שחזר בתשובה סלקא דעתך שיהא מותר בממזרת כדין גירי דלא אקרי קהל, כדאי' ביבמות [ע"ט ע"ב] ובקדושין [ע"ג ע"א], זה לא עלה על דעת, דאחינו הוא מכל מקום. ותלמידי רש"י ז"ל כתבו משמו שאסור להלוות לבן משומדת ברבית. ואף לר"ת ז"ל שסובר שמותר, היינו מטעם שהוא מן המורידין ואין אתה מצווה להחיותו אבל לא מטעם שאינו אחיך דכתיב [דברים כ"ג] ולאחיך לא תשיך, אלא מטעמא דוחי אחיך עמך [ויקרא כ"ה], וזה אי אתה מצווה להחיותו אע"פ שהוא אחינו. וכן מתברר מלשון הרמב"ן ז"ל בפרק איזהו נשך. וכן כתב א"ז אבי אמי הרב ר' יונה דיסמאשתרי ז"ל וא"א מורי הרשב"ץ ז"ל בתשובותיהם [ח"ב סימן קל"ט]. ועוד שכבר כתבו, שאפילו לדעת המתיר להלוותן ברבית, אסור (להלוות) [ללוות] מהן ברבית משום ולפני עור לא תתן מכשול.
ואחר שנתברר שאין להם דין גרים, אם כן אין להודיעם קצת מצות קלות וחמורות ועונשן. והדבר הזה מוכרע מעצמו הוא, שאם תאמר שהוא אינו רוצה לקבלם, אם כן נפטור אותו מהם כגוי, חלילה וחס שלא עלתה על דעת, לפי שהוא מחוייב בהם כמונו. ואין ליראו ולבהלו אבל למשכו חסד, ומושבע ועומד מסיני הוא, ועונש הוא עליהם, וכשמקיימם נוטל עליהם שכר ככהן גדול. וכל שהפר דת אבותיו ולא חזר עליו, מן המורידין הוא. וכן כתב הרמב"ן ז"ל וכן הר"ן ז"ל בפרק איזהו נשך. אע"פ שלכאורה לא נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ממרים בפ"ג [ה"ג], שכתב גבי הכופרים בתורה שבעל פה זה לשונו, אבל בני אותם הטועים ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות וגדלו אותם עליו הרי הוא כתינוק שנשבה בין הגוים וגדלוהו הגוים על דתם שהוא אנוס. ואע"פ ששמע מאחרים שהיה יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהם גדלוהו על טעותם וכו'. אבל יש לומר שדברי הרמב"ם ז"ל הם כשהכיר היהודים וראה אותם ודתם, ולא היה שם מי שיבינהו אמתת הדת, והוא אינו מכיר בה שהיא אמת, אבל אם מכיר בה שהיא אמת ולא חזר אליה בלא ספק שמן המורידין הוא כיון שהכיר האמת [...] לביה אנסיה וחשב שאינה אמת אבל אחר שהכירה ומודה בה שהיא אמת אין שם אונס כלל ומשומד גמור הוא אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל. וכן מוכיח לשונו ז"ל שכתב שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות וגדלו אותם עליו, משמע שדוקא שהדיחום אבותיהם וגדלום על המינות, שזה אנוס הוא שאביו הדיחו וגדלו על כך, וכל אדם מאמין בדברי אביו יותר ממאה איש, מחמת שחושב שאין אביו רוצה שיאמין בשקר אלא באמת, וזה אנוס הוא על דרך זו. אבל מי שמכיר דת אבותיו ולא הדיחוהו אבותיו להאמין אותו טעות, אבל כלם יודעים שדת משה ע"ה היא אמתית ואינו שב אליה אינו אנוס כלל, וכל שכן לדעת הרמב"ן ז"ל שאינו מדמה אותו כלל לתינוק שנשבה לבין הגויים דהתם לא הכיר כלל, אבל זה כיון שהכיר ולא חזר אין לך משומד גדול מזה.
ואין צריך גם כן טבילה, לפי שאין הטבילה מעכבת אלא בגר כדאיתא בפרק החולץ [יבמות מ"ז ע"ב] ובכריתות בפרק ארבעה מחוסרי כפרה [ט' ע"א], והרי הוא כישראל משומד לערלות, וכמי שלא מל אותו אביו או בית דין שחייב למול הוא את עצמו שאין צריך טבילה. וכן כתבו רבני צרפת ז"ל שישראל משומד אפילו לעבודה זרה אין צריך טבילה ולא קבלה בפני שלשה. ואעפ"י ששנינו בפרק האשה [פסחים צ"ב ע"א] כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, דוקא להצריכו הזאה לענין טהרות ולענין אכילת קדשים, אבל אנחנו בעונותינו טמאי מתים אנחנו ואף הוא כמונו. ועוד שלא אמרו כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר אלא בערל גוי, אבל בערל ישראל לא אמרינן הכי כדאיתא התם, ועוד שהטבילה אינה מעלה מטומאת הקבר, ואף לא מטומאת הערלה. וכיון שהוא ישראל ואינו צריך טבילה ולא קבלה, ושהוא מחוייב בכל המצות, אם כן כשם שאבי הבן חייב לברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו דמצוה דרמיא עליה היא, הכי נמי כשמל עצמו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להכנס בבריתו של אברהם אבינו, דמצוה רמיא עליה היא, שאם לא מל אותו אביו חייב הוא למול את עצמו, כדאיתא בפרק קמא דקדושין [כ"ט ע"א] כמו שכתבתי שהוא מחוייב כרת כל זמן שלא מל, שאין לך חיוב כרת במילה אלא בגדול שלא מל את עצמו, כדאיתא התם בקדושין.
ואע"פ שהרב רבי יהודה ברבי יקר ז"ל כתב בספרו הידוע מעין גנים שכשאדם מל בנו אינו מברך להכניסו לפי שלא נמצא זה בגמרא ולא בדברי שום גאון ולא בסברא, והמובן מדבריו שם שכל שאינו נותנו לאחר להכניסו למילה דאינו מברך. וכתב שגזרת להכניסו היא כמו בשעת המכניסין, או כמו כונס כנד [תהלים ל"ג]. וחוץ מכבודו שאינן גזרות שוות. ועוד כתב שהוא מגזרת מכניס רגליו, וזה אמת הוא. ועוד כתב שהיא כמו הגשה, ולפי דבריו הוה משמע כל בן שלא מלו אביו והוא מחוייב למול עצמו שאין לברך. והנה רבנו ז"ל אוצר בלום לשני התלמודים, ואשתמיטתיה אותה שאמרו בפ"ב דכריתות [ט' ע"א] במה נכנסו אבותינו לברית (דמילה) [במילה] והרצאת דמים וטבילה, והם מעצמם נכנסו, והרי לשון הכנסה במילה. על כן כשם שאבי הבן חייב לברך כן הוא חייב לברך. וכך נהגו בכאן באלגזיי"ר לברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו כשאבי הבן הוא מל. ולא מצינו חילוק בברכות בין מל אותו אביו למל אותו אחר, אלא אם מברך בלמ"ד או בעל, שהר"מ ז"ל כתב [הלכ' מילה פ"ג ה"א] שמברך בלמ"ד וכבר חלקו עליו הכל.
ועל פי דרכנו למדנו שמברך גם כן שתי ברכות על המילה ואשר קדש ידיד, ואינו כוללם בברכה אחת כדרך שכוללם במילת עבדים, כדגרסינן התם המל את העבדים מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית וכו' ברוך אתה ה' כורת הברית, לפי שכבר נתברר שבן משומדת אינו גר. וכבר נתחבטו הראשונים ז"ל, למה הוא כוללם בברכה אחת, וכתבו שמפני שאינו גר עד שימול ויטבול, ולפיכך לא ברכו עליה על המילה, כשם שאין מברכין על הטבילה, אלא הוא בעצמו מברך עליה בעליתו, אבל כללו הכל בברכה זו, לפי שדם המילה הוא בריתן של ישראל, ועל הברית אנו מברכין. ולפי זה הטעם גם כן זה שהוא ישראל ומחוייב במצות אינו צריך טבילה, אינו צריך לכללם. ואני לעניות דעתי אין זה התירוץ נוח לי, שכמו שהוא מברך הראשונה מברך השניה, או לא יברך כלל, ומה הועילנו בכלל הזה. אבל יש לי לומר כי המילה לא נתנה אלא לזרעו של יעקב, כדאיתא בפרק ארבע מיתות [סנהדרין נ"ט ע"ב], וכן מוכח נמי בפרק אין בין [ל"א ע"ב] במסכת נדרים. וכיון שכן איך נאמר אשר קדש ידיד מבטן חק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש והלא לא חתם באות ברית קדש אלא ישראל, ובין שיהיה ידיד אברהם, כדאיתא במנחות בפרק כל המנחות [נ"ג ע"ב], או יצחק כדאיתא במדרש אין זרעם של אברהם ויצחק אלא יעקב כדכתיב [בראשית כ"א] כי ביצחק יקרא לך זרע, ודרשו בפרק ארבעה נדרים [ל"א ע"א] ביצחק ולא כל יצחק, וכל שכן אם ידיד הוא יעקב כדאיתא נמי במדרש, אם כן אין ראוי לברכה זו אלא זרעו של יעקב. ולפי זה התירוץ גם כן ראוי הוא זה לשתי ברכות.
ומיהו יש לעיין בזה אם מברך בלמ"ד או בעל. לפי שגירסת הריא"ף ז"ל והרמב"ם [הלכ' מילה פ"ג ה"ה] היא למול את העבדים בלמ"ד, וכן הוא בספר המצות גדול [עשין כ"ח]. והקשו על זה, והא קיימא לן בפ"ק דפסחים [ז' ע"ב] דכל מצוה שהוא עושה אותה על ידי שליח היא בעל, וזו על ידי שליח היא שהרי הוא אינו מל את עצמו. ותירץ הרמב"ן ז"ל [שבת קל"ז ע"ב] שכיון שהוא צריך להמציא עצמו למילה אינה על ידי שליח דלא סגיא ליה בלאו הכי. ולפי זה התירוץ אע"פ שאינו גר, כיון דסוף סוף צריך הוא להמציא עצמו למילה בלמ"ד מברכין. אבל בנוסח בעל הלכות גדולות היא בעל, וכן היא נוסחת רב עמרם גאון ז"ל. ובספר יורה דעה [סימן רס"ז] כתוב שתי הדעות. ובעל המנהיג [הלכ' מילה סימן קכ"ד] גם כן כתב שתי הדעות, אבל כתב שבבראשית רבא פי"ז היא בעל, וכתב שכן עמא דבר, עד כאן, הילכך כיון שנהגו בכך מברכין בעל, וכבר אמרו בירושלמי [פאה פ"ז ה"ז] כל הלכה שהיא רופפת בידך ראה איך הצבור נוהגין ונהג כמותם ותו לא מידי.
בכאן נהגו להטיל על המכה אחר המילה והפריעה אבק מחובר מדברים קובצים הדם. ואע"פ שדבר זה מועיל לקטנים שבשרם רך ומיד תחיה המכה ולא תתמגל, אבל בגדולים שהמכה גדולה ובשרם קשה חוששין שמא תתגלע המכה. ובספר המנהיג [סימן קכ"ט] כתב שתי תחבושות האחת כמון שחוק עם לובן ביצה מטורף, או כרפס ושמן זית וחלמון ביצה צלויה ושומן תרנגולת. ואני אומר ששתי הרטיות הם צריכות. בראשונה לובן ביצה וכמון, לפי שהלובן הוא מקרר ויפסיק הדם, והכמון עוצר וגם דוחה הרוחות שלא יכנסו במרה, ואחר שנפסק הדם יעשה רטיה האחרת להברות המכה ושלא תקבץ שם ליחה. אבל אני אומר שצריך להחליף שמן זית בשמן ורד, לפי שיש בו כח הקרור והקביצה, מה שאין כן בשמן זית שהוא חם, וצריך להוסיף בו מי לשון השור הנקרא בערבי מצאצ"ה ובלע"ז פלנסאג"ה, לפי שצריך לערב עם דברים המתירים בתחלת הענין דברים המרתיעים, כפי מאמר בקיאי הרופאים. והנה מי הכרפס הוא מתיך אבל אינו מרתיע, ואנו צריכים לדברים המרתיעים בכאן להחזיר הדם לאחור שלא יתמגל בכאן, ומי לשון השור הוא מקרר ומרתיע. והש"י ירפאנו רפואת גוף ונפש וימציא לנפשותינו וגופותינו מרגוע ונופש ומעברת היצר הצופה לצדיק ישלח לנו חופש ויכתבנו בכת אוהבי שמו וידידיו ברחמיו וכרוב חסדיו. אלהינו ואלהי אבותינו הצלח נא לעבד הנקרא שמו כך ומשוך אליו חסדך, וכשם שהטית לבו לשוב בתשובה שלימה לפניך כן תטע בלבו אהבתך ויראתך ותפתח לבו בתורתך ותדריכהו בנתיב מצותיך למען ימצא חן בעיניך, וכן יהי רצון ונאמר אמן.
